בן אלכס ואלה. קיריל נולד בכ"ה בסיוון תשמ"ב (16.6.1982) בסנט פטרבורג (בשמה אז – לנינגרד), רוסיה. היה בן יחיד להוריו.

את ילדותו בילה קיריל בעיר הולדתו. הוא היה ילד דעתן, שידע את רצונו וידע לעמוד על בחירותיו. אמו אלה מספרת: "כבר בהיותו בן שלוש בלבד, בגן הילדים, ידע בדיוק מה הוא רוצה לעשות, במה להשתתף ובמה לא... הוא אמר לגננת שהוא מוכן לעשות הכול, רק לא לרקוד".

בשנת 1997, לאור קשיים כלכליים, עלתה משפחתו של קיריל ארצה. העלייה הצריכה פרידה מסבו וסבתו שנשארו ברוסיה, אליהם היה קשור מאד. לאחר העלייה לישראל מצאו ההורים את משכנם בטבריה, וזמן קצר לאחר עלייתם נפרדו. בהמשך קשרה אלה את חייה הזוגיים עם גאורגי, שהתייחס לקיריל כאילו היה בנו.

בנעוריו ברוסיה ובישראל הרבה קיריל לקרוא ספרים, בהם היה שוקע ומתעמק. בעיקר קרא ספרות יפה (אמנותית) וספרי מדע בדיוני.

את לימודי התיכון למד בפנימייה החקלאית "כפר גלים" בפאתי חיפה. אמו אלה ידעה כי זה הדבר הנכון לעשות, על אף הקושי הכרוך בפרידה מבנה היחיד, שכן בפנימייה ישנם תנאים אותם לא יכלה להעניק לו, בשל מצבה הכלכלי.

מהשנה הראשונה בארץ השקיע קיריל מאמצים ללמוד את השפה העברית ולהשתלב חברתית. הוא רצה להיות תלמיד טוב ולצמצם את פערי השפה והתרבות. אמו אלה סיפרה: "הוא רצה להיות ישראלי, להיות צבר ולהרגיש שייך".

שנות התיכון היו עבור קיריל שנים לא קלות, אך בזכות כושר ההתמדה והחריצות סיים את כיתה י"ב בהצטיינות ועם תעודת בגרות מלאה.

את זמנו אהב לבלות עם חברים. אמו אלה סיפרה: "בבוקר מסוים, בשעה חמש, שמעתי דפיקות בדלת והתעוררתי. פתחתי את הדלת מבוהלת ובפתח עמדו קיריל וחברו מהפנימייה, איגור. מזיעים ומתנשפים סיפרו לי השניים כי התערבו ביניהם באם יצליחו ללכת ברגל מחיפה עד טבריה... המסע ארך כשתים-עשרה שעות, בסופו הגיעו מיוזעים, חסרי נשימה, אך מרוצים".

בפברואר 2001, קיבל קיריל את צו הגיוס הראשון. הוא אמר לעצמו: "אני לא אהיה ג'ובניק!" אמו אלה, שהבינה את משמעות השירות הצבאי בישראל, ניסתה להניא אותו מגיוס לשירות קרבי, מדגישה בפניו כי הוא בנה-יחידה. אך הוא היה נחוש בדעתו להתגייס לשירות קרבי ואמו חתמה על טופס ההסכמה.

קיריל התגייס לסיירת חרוב של חטיבת כפיר. בשנת 2002 השתתף כלוחם במבצע "חומת מגן" ובסיומו זכה בתעודת הערכה.

ביום 1.3.2004, שבועיים לאחר שחרורו מצה"ל, התגייס קיריל לשירות בתי הסוהר (שב"ס). הדרך הייתה ברורה לו, הוא רצה מאד לשרת באחד מארגוני כוחות הביטחון. המסגרת התאימה לו והוא ראה בה הזדמנות ליציבות, קידום והצלחה. הוא שובץ לבית סוהר "גלבוע". שש שנים שירת בבית הסוהר "גלבוע" במספר תפקידים: זקיף, סמל אגף, סמל משמר. הוא עבר קורס סוהרים, קורס מש"קים, קורס מדריכי קרב מגע וקורס חונכים.

בגיל עשרים ושלוש, בעת שירותו בשב"ס, הכיר קיריל את אנה בת העשרים ואחת. הם הכירו באתר היכרויות והתחילו את הקשר בהתכתבות ובטלפון. כאשר היו בשלים לראות זה את זו, נפגשו. אנה סיפרה: "מהרכב יצא בחור גדול, מטר ותשעים, לבוש במכנסיים לבנים, אוחז בידו זר פרחים גדול שאותו הגיש לי... הוא התנהג כג'נטלמן אמיתי... זה התחיל מניצוץ, הלך והתגבר והפך לאש גדולה של אהבה".

מספר חודשים לאחר היכרותם עברו לגור יחד בטבריה. אנה הבינה את האחריות שיש למי שמשרת בשב"ס וראתה עצמה כמי שעומדת לצדו ותומכת בו.

בסופי שבוע אהבו לטייל באתרים ובשמורות הטבע בארץ. המקום האהוב ביותר על קיריל היה מצוק הארבל. הוא הרבה לבקר, להירגע ולהתבונן על הנוף הנפלא הנשקף ממנו, התלהב מהמערות החצובות בסלע וחש שהוא נוגע בהיסטוריה. לעיתים אף צעד רגלית מהמצוק ועד ביתו בטבריה, הליכה מאומצת של מספר שעות.

אלה אמו סיפרה: "גם אותי הוא הצליח להביא לשם... היינו מטפסים ביחד על ההר ואפילו צעדנו ביחד ב'מסלול השחור'. הוא היה לי כמו חבר, לא רק כמו בן... היינו יוצאים להליכה לילית ליד הכנרת, שם היה מתייעץ איתי".

בחודש מרץ 2007, כחודשיים לאחר שעברו לגור יחד, הציע קיריל נישואים לאנה. בדרכו הצנועה והביישנית עשה זאת בפתק בשפה הרוסית: "לאנה דרמן – אישית... אנה, אני לא טעיתי, אני רוצה שיקראו לך אנה דרמן, אני רוצה שאת תהיי אשתי, קיריל".

אנה סיפרה: "למרות החלומות שנינו היינו מציאותיים, מסתפקים במה שיש, רוצים להתקדם ולהצליח אבל גם מפוקחים, מבינים מה קודם למה... קבענו סדרי עדיפויות: להינשא, לקנות בית, לקנות רכב, לרכוש השכלה גבוהה ולהתקדם, ורק כאשר נשיג את מטרותינו ונתבסס, יגיע תור הילדים... קיריל היה תמיד מתוכנן, מחושב, שקול, עם רגליים על הקרקע, ידע את מטרותיו וחתר להשגתן... שנינו הגענו ממשפחות דלות אמצעים, תמיד הרגשנו שיש לנו פחות מאחרים. החלטנו שלילדים שלנו אנחנו רוצים להעניק את מה שלא היה לנו, את הטוב ביותר".

את חתונתם ערכו בפראג שבצ'כיה ולאחר מכן טיילו בעיר ונהנו מכל רגע. אנה סיפרה: "הבאנו מפראג הרבה תמונות וחיוכים, הבאנו איתנו את האושר ועמדנו להתחיל בחיים האמיתיים".

בשנים אלו למד קיריל לימודי תואר ראשון בקרימינולוגיה במכללה האקדמית צפת, אותם סיים ביולי 2008. עם סיום התואר החליטו קיריל ואנה לעבור להתגורר בעפולה ולקבוע בה את ביתם.

לאורך השנים מילא קיריל מגוון תפקידים בשב"ס על הצד הטוב ביותר, על כן אותר לתוכנית המצוינות של הארגון, "תוכנית תלפיות", שמטרתה הכשרה לתפקידי מנהיגות והובלה בשירות בתי הסוהר. מועמדותו לקורס הוגשה בלחץ מפקדיו שראו אותו כמתאים. קיריל היה צנוע ושקט ולא נהג להתבלט, "אני עושה את העבודה שלי", נהג לומר, "אם אהיה מספיק טוב יראו אותי ויקדמו אותי בלי שאבקש ואלחץ". בבחירתו לתוכנית "תלפיות" ראה קיריל זכות גדולה, היה זה עבורו המפתח להצלחה עתידית בשורות הארגון.

במחצית 2010, ביום הולדתה של אמו אלה, הודיעו לה קיריל ואנה כי הם מצפים לילדה. קיריל התרגש מאוד מהלידה הצפויה של בתו הבכורה. בדרכו האופיינית התכונן לרגע זה וקנה כל מה שנדרש לתינוקת. שעות רבות גלש באינטרנט בחיפוש אחר שם הולם לבתם. הוא ביקש שהכול יהיה מושלם, מוכן ומזומן לבואה. משהשלים ההכנות, התפנה לצאת לקורס הקצינים.

על תקופת הקורס סיפרה אנה: "הקורס לא היה קל... הוא תבע ממנו השקעה אדירה הן בלימודים והן באימונים... הוא היה עייף רוב הזמן וכשהיה מגיע הביתה לחופש היינו הולכים לישון בצהרים ביחד, אני בגלל ההיריון והוא בגלל העומס בקורס".

צוער קיריל דרמן נפל באסון הכרמל.

ביום חמישי כ"ה בכסלו, א' חנוכה תשע"א (2.12.2010), התלקחה שריפת יער בהר הכרמל הירוק תמיד.

השריפה, המכונה "אסון הכרמל", הגדולה בתולדות המדינה, כילתה יער, חורש ובתי מגורים בשטח נרחב מתוך פארק הכרמל והיישובים סביבו. כשבעה-עשר אלף איש פונו מבתיהם, קרוב לעשרים וחמישה אלף דונם ומיליוני עצים עלו באש. ‏כשליש מבתי קיבוץ בית אורן עלו באש וכך גם עשרות בתים נוספים בכפר האמנים עין הוד ובכפר הנוער ימין אורד. רק בחלוף שלושה ימים שככה האש.

בשעות שלאחר פרוץ השריפה נשבו רוחות חזקות שליבו את האש, וזו התפשטה במהירות לאזור נחל חיק, שמורת הר אלון, כלא דמון, שמורת הר שוקף וקיבוץ בית אורן. בשל חשש כבד לחיי אדם הוחלט על פינוי אסירי כלא "דמון" ולאחריו כלא "הכרמל". למשימה זו חברו קצינים ושוטרים שעסקו בחסימת צירי תנועה, לוחמי האש של שירות כבאות והצלה, וצוערי ומדריכי קורס קצינים של השב"ס, מחזור א'.

בשעה 15:30 נע אוטובוס הצוערים בין מחצבות קדומים לבית אורן. לפתע שינתה הרוח את כיוונה והחלה שולחת לשונות אש שורפות אל עבר האוטובוס, קירות ענק של אש חסמו את ציר התנועה, אחזו בכול וכילו במהירות שיא כל שמץ חיים.

בשריפה נספו ארבעים וארבעה גברים ונשים. שלושים ושבעה מביניהם צוערי קורס קציני שירות בתי הסוהר, בהם קיריל, ומפקדי הקורס, נהג האוטובוס, שלושה כבאים ושלושה קציני משטרה.

בשעות הצהריים של יום האסון התקשר קיריל לאנה והודיע לה על ההקפצה לכרמל למשימת פינוי כלא "דמון", הוא עדיין קיווה להגיע בשעה מוקדמת הביתה. במהלך הנסיעה ערכו שיחות וידיאו ובהן ראתה אנה את העשן העולה מאזור הכרמל. בשיחה האחרונה ביניהם, בשעה 15:36, נשמעו רעשים רבים ברקע ולהבות האש נראו אוחזות בשולי הכביש. כמה שניות מאוחר יותר, התמונה נעלמה והשיחה נקטעה. אנה ניסתה לשוב וליצור קשר, אך לא נשמעה ממנו כל תשובה.

אנה הגיעה לביתה והחלה לצפות בטלוויזיה. בשעה 17:00 שמעה לראשונה דיווחים על אסון האוטובוס, טרם היה ברור לה אם מדובר באוטובוס של 'צוערים' או של 'סוהרים', היא לא שיערה שקיריל קשור לאירוע זה וחשבה שהוא נמצא בפעילות והטלפון הנייד שלו כבוי. הדיווחים המשיכו וזרמו בכלי התקשורת והתמונות העלו את מפלס החששות של אנה. היא התקשרה למפקד המשמרת בכלא גלבוע וביקשה ממנו להשיג את קיריל. הוא הבטיח לה שיחפש אותו ויקשר ביניהם. מפקד המשמרת ומפקד הכלא כבר ידעו שקיריל אינו בחיים, אך חששו לספר לאנה את הבשורות הקשות. מאוחר יותר הם הגיעו לביתה והיו לצידה.

קיריל היה בן עשרים ושמונה בנפלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בעפולה. הותיר אחריו אישה בהריון והורים. בתו מאיה נולדה זמן קצר אחרי נפילתו.

לאחר נפילתו הועלה קיריל לדרגת מישר.

נציב שירות בתי הסוהר, רב-ניצב אהרון פרנקו, העניק לכל נופלי שב"ס את עיטור המופת, "על אומץ לב הראוי לשמש מופת ועל מסירת נפשם בדרך להצלת חיים במסגרת מילוי תפקידם."

בימי השבעה החליטה אנה, אלמנתו של קיריל, להתגייס לארגון ולהיות חלק ממשפחת השב"ס, שאימצה אותה בחום, כדי להיות שייכת למקום אשר אליו היה שייך. היא הכירה את כל הסיפורים והחברים וזיהתה כל אחד מהם כאשר הגיעו לנחמה. משהוצע לה להתגייס, נענתה בחיוב ואמרה: "זה מרגיש לי כאילו אני חלק ממנו".

גונדר משנה דקר אילת, מפקד כלא גלבוע, ספד לקיריל: "הכרתי את קיריל דרמן באימון דו יומי במשמרת. שאלתי את הסוהרים מי כתב את 'הנסיך הקטן', והיחיד שהרים יד בחיוך ממזרי, עם התשובה הנכונה, היה בחור גדול גוף שישב בספסלים האחרונים. אז גיליתי את חוכמתו... באימון הפס"ד חיפשתי מישהו שלוקח אחריות ומעז, אז ראיתי את הכריזמה שלו... שאלתי את מפקדו הישיר שתי שאלות.. מה שמו ולמה לעזאזל הבחור לא יצא למבדקי קצונה. התשובה הראשונה הייתה 'קיריל דרמן' והשנייה 'כי הוא לא ביקש'...הביישנות שלו הייתה מדהימה, הוא ממש לא הכיר ביכולות שלו. התחלתי להכשירו לקורס קצינים, הוא עבר מרכז קצונה ללא מאמץ, יצא ל'תלפיות', ושוב, ללא מאמץ, ענק, טוב לב וביישן... ביום האסון היה ברור לי שהוא נפגע. הרגשתי כאב עמוק, חד, חזק. הרגשתי כאילו נהרג אחי הקטן, בן טיפוחי... קיריל, כל כך הייתי גאה להכירך, להיות מפקדך."

סגן גונדר נג'ים חסון, סגן מפקד בית סוהר גלבוע, ספד לקיריל: "את קיריל הכרתי תקופה קצרה ביחידה, אבל גם בתקופה כזאת קצרה הספקתי להכיר אדם מיוחד, עם נוכחות, אדם משכמו ומעלה, אדם שנשאר בזיכרוני במגוון החוויות שהיו לו ביחידה, גם בעבודתו מול האסירים. את משפחתו המיוחדת של קיריל זכיתי להכיר לאחר האסון, הפכתי לחלק ממשפחתם. דרכם יצא לי להכיר יותר לעומק את קיריל, ועכשיו אני מרגיש שאת קיריל אני מכיר מהילדות."

לזכר קיריל הופק סרטון הניתן לצפייה באתר יוטיוב. בגן לאומי "ארבל" הצופה אל הכינרת יש עץ זית ופינת ישיבה לזכר קיריל, אשר נתרמו על ידי אלמנתו אנה.

לזכרם של שלושת בני טבריה שנספו באסון השריפה בכרמל, בהם קיריל, הוקם גן זיכרון בעיר, ברחוב האורנים בכניסה לשכונת רמת טבריה.

שמו של קיריל מונצח באנדרטה לזכר הנספים באסון השריפה בכרמל, הממוקמת ביער אורן, ובאנדרטה בחורשת ה-44 בהר מירון.